ב8 לאוקטובר הייתי אמור להתחיל משרה חדשה. 

מקום קטן, בוטיקי, שאני יכול ללמוד בו המון ולהתפתח משמעותית בעולמות השיווק-מיתוג-אסטרטגיה.
זה לא קרה, במקום זה, חזרתי למשרה ישנה, קצין בצה”ל, ושירתתי במילואים במשך חודשיים.

תוך כדי המילואים ניסיתי לג’נגל: קפצתי באפטרים למשרד שהייתי אמור להתחיל לעבוד בו, הכרתי קצת את האנשים וניסיתי לייצר קצת “אסקפיזם” (מילה שלנצח תזכיר את המלחמה הזו) מהשגרה החדשה שנקלעתי אליה. בנוסף, כחלק מהעסק העצמאי שלי התחלתי לעבוד עם חנות איקומרס בתחום הכושר שחלק גדול מהקהל שלה במילואים גם כן, ולא מעט מהם ביחידות לוחמות או מיוחדות, מסכנים עצמם בלחימה הקשה במלחמה.

הימים, השבועות והחודשים עברו, והסיטואציה בה הנוכחות של החנות ברשת לא עקבית גם מזיקה לעסק וגם מזיקה לי, בתור ספק חדש של אותו עסק.

אז מה עשיתי?
קודם כל ההצגה חייבת להימשך. דאגתי לייצר לי זמן פנוי פה ושם ולהכין תוכן מראש שאוכל לפרסם במהלך הימים. גם וידאויים של מוצרים וגם אימונים שבועיים שמי שנמצא במילואים ללא ציוד יכול לבצע ולנסות לשמור מעט על המורל והכושר. 

הדבר השני היה לדאוג להנחת מילואימניקים. כמו שאני שירתתי במילואים באותו זמן, חלק לא מבוטל מקהל הלקוחות שלנו כמו המון אחרים בישראל גם כן במילואים. קבענו סכום של 15% ומנגנון פשוט לקבלת ההנחה, זו אולי הייתה החלטה ברורה מאליה, אבל החלטנו לשמור על ההנחה לאנשי כוחות הביטחון ול-First Responders כסטנדרט.

והדבר השלישי וכנראה הכי חשוב, היה לג׳נגל בתוך הWar-Life-Balance. בימי לחימה שמתרחשים בהם אסונות קשים מעבר לקווי האויב ופיגועים בישראל, צריך לגלות אקסטרה רגישות ולהבין שזה בסדר לעשות הפסקה, אי אפשר להיות מנותק ולהמשיך לפרסם כאילו עסקים כרגיל.

אבל מה שהניע אותי הכי הרבה זה להיות נקודת מפלט לרגע בין הפרסומים השונים ברשתות החברתיות. במלחמה הזו התרגלנו לראות רק דברים קשים ברשתות החברתיות. אם אני יוצא מנקודת הנחה שרוב העוקבים שלנו עוקבים אחרי הדף שלנו כי הם נהנים מהשירותים שאנחנו נותנים ומהתוכן שאנחנו משתפים, החשיבות של המשך העבודה שלנו גבוהה עוד יותר, ומהווה בריחה קלה מהמצב לכמה שניות במהלך הגלילה האינסופית של הסטורי׳ז.

3.2.24: כשכתבתי את הפוסט עוד לא עברו 100 ימים מאז השבת השחורה, קיוויתי שעד שאפרסם אותו כלל החטופים יחזרו והלחימה תסתיים. כולי תפילה שהגיהנום הזה יסתיים והלב יהיה שלם שוב.